תחום העיסוק הרשמי הוא "משחקולוגיה", ואני משחקולוג, אבל אני מעדיף את הכינוי שאחד הלקוחות נתן לי פעם ומאז מופיע על כרטיס הביקור שלי: "אדריכל חוויות". 🙂

בגדול, יש לי שני תחומי עיסוק עיקריים. האחד הוא חוויות בתחום הבילוי, בעיקר כל מה שקשור בחדרי הבריחה המסחריים הגדולים למטרות בילוי, למרות שתחום החוויות גם גולש קצת מחדרי בריחה לתחומים משיקים אחרים שיוצא לי להתעסק איתם. אני זה שמתכנן את חדרי הבריחה והחוויות השונות, מהשלב הראשוני ועד שלקוחות משחקים בחדר.

השני, הוא תחום הגיימיפיקציה (בעברית משחוק), שזה כל מה שקשור בהעברה של ידע, ערכים, ומיומנויות באמצעות חוויה משחקית. בתחום הזה הלקוחות שלי הם בדרך כלל מוזיאונים ומרכזי מבקרים, פארקים לאומיים, חברות הייטק וארגונים שונים, גופים גדולים כמו צה"ל או משטרת ישראל, עיריות, מערכת החינוך ועוד.

בכל מקום שבו יש תוכן או ידע (או ערכים) שרוצים להעביר בצורה מעניינת, שוכרים אותי ואני יוצר חוויה משחקית שמלהיבה את המשתתפים וגורמת להם ללמוד באמצעות משחק.

חדרי בריחה לא ממש היו קיימים בארץ עד לפני 8 שנים ואני קצת יותר מבוגר מזה…

אבל בגדול כן, אפשר לומר שגדלתי בבית ממושחק. אבא שלי זכרונו לברכה מאוד אהב משחקים ומאוד אהב חידות. כשהייתי ילד הוא היה מביא כל הזמן משחקי קופסא חדשים, ממציא משחקים משלו, וחד לנו חידות. גדלתי כחנון ועד היום אני חנון של הרבה תחומים, בין השאר התחום הזה.

מאז שהוא קיים בארץ בערך. התחלתי מלכתוב חידות לחלק מחדרי הבריחה הראשונים שנפתחו בארץ, עברתי ללהקים מתחם חדרי בריחה משלי, ואחר כך התחלתי ליצור עבור אחרים במשרה מלאה.

עבדתי בהייטק, הייתי מתכנת. אחרי הצבא (והטיול בדרום אמריקה) הלכתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון, סיימתי תואר והתקבלתי לחברת מוליכים למחצה גדולה, תכנות שבבים למערכות תקשורת. עבדתי בזה עשר שנים, עבודה מאוד לא יצירתית, אבל פרנסה טובה. 

העניין הוא שבמקביל לכל זה, יצרתי יחד עם המון אנשים מדהימים סרטים עצמאיים שרצו בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, מחזות בימתיים, מחזמרים, שעשועונים ועוד הפקות גדולות שונות ומשונות.

מאז ומתמיד כתבתי דברים. למגירה, לתחרויות, זכיתי בכל מיני פרסים. גם סיפורים קצרים, גם תסריטים. כמו שאמרתי אני חנון די גדול, וקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה הישראלית היא עצומה. יש כנסים גדולים כמה פעמים בשנה, ופסטיבל אייקון בכל שנה בסוכות שמגיעים אליו עשרות אלפי אנשים. התחברתי לקהילה הזו והתחלתי ליצור בתוכה. ביום עבדתי בהייטק, בלילות הפקנו הפקות ענק. שם נעשתה כל היצירה הזו.

החבר'ה בהייטק כל הזמן אמרו לי שאני מבוזבז שם, שאני צריך לעבוד בתסריטאות או משהו בתחום הזה, אבל לא היה בזה כסף. ידעתי שאפילו בהוליווד תסריטאים הם מלצרים, ובארץ בכלל בקושי יש בזה עבודה. 

במשך עשר שנים הכתיבה והיצירה של המחזות הסרטים והשעשועונים היו בשביל הכיף, בשביל הנשמה. בזמן שההייטק היה בשביל שיהיה ממה לחיות.

רק כשנכנס תחום חדרי הבריחה לארץ, זו היתה בעצם הפעם הראשונה שראיתי שיש לי אפשרות להתפרנס מליצור חוויות.

הממ… לא ממש. חברת ענק רכשה את החברה שעבדתי בה ופיטרה את כל 1500 העובדים ברחבי העולם.

פעם ראשונה אחרי עשר שנים שמצאתי את עצמי בלי עבודה. כל מי שעבד איתי הלך לחפש עבודה אחרת בתכנות. אני אמרתי "טוב נו, אם לא עכשיו אז מתי?", לקחתי את כספי הפיצויים והקמתי את "אבירי השולחן העגול".

נכון, אבל לא יודע אם הייתי קורא לזה "אומץ" באופן מלא. אומץ זה אם הייתי מתפטר כדי ללכת להקים חדר בריחה. בסופו של דבר לצאת מאיזור הנוחות זה דבר מאוד קשה, אז זה היה פשוט תזמון טוב שבעטו אותי החוצה מאיזור הנוחות שלי ואז בשלב הזה באמת החלטתי ללכת על זה. יכול להיות שאם לא היו סוגרים את החברה הייתי עדיין בהייטק פשוט באופן דיפולטי. קשה לדעת.

קודם כל לפרוטוקול חשוב לי לומר שטכנית זה לא היה אחד החדרים הראשונים בארץ, אבירי השולחן העגול היה חדר מס' 135 שנפתח בארץ. יחד עם עוד 100 חדרים בערך שנפתחו בו זמנית תוך מספר חודשים כשהתחום התפוצץ פה, בתקופה ההיא עברנו מ30 חדרים בארץ לאיזה 180 חדרים תוך זמן מאוד קצר.

הוא כן היה בין החדרים הראשונים מהדור החדש, זה כן אפשר להגיד. תפאורתית, משחקית, הוא היה יחסית חדשני בזמנו.

ולגבי לעבור להיות עצמאי, כן, זה די מטורף, למדתי המון מזה. בכל מה שקשור לפן היצירתי של העסק באתי עם לא מעט נסיון אבל כל החלק העסקי לא היה לי מושג, והייתי צריך ללמוד תוך כדי תנועה. לשמחתי גם יש בארץ קהילה מאוד תומכת ומפרגנת של בעלי חדרי בריחה ותמיד יש עם מי להתיעץ בכל העניינים האלה.

לא הרבה. בעיקר תנאים סוציאליים. ביטוחים למיניהם וקרנות השתלמות שהיינו מקבלים דרך העבודה וכל מיני כאלה. ימי חופש, מחלה, וכו'. עצמאים לא מקבלים כלום…

הכי אוהב? לא יודע קשה לענות על זה. אני מניח, זו קלישאה כנראה, אבל רציני לגמרי, שמה שאני הכי אוהב זה לראות אנשים נהנים ממשהו שיצרתי. זה גם בקטע של לקבל סיפוק מהיצירה אבל גם בעיקר לראות ולדעת שזה עושה טוב לאנשים. לגרום לאנשים אפילו לקצת זמן לאסקפיזם שמוציא אותם מאיזה באסה שאולי היו בה והם מתלהבים וכיף להם, או משפחה שפתאום רואים איך זה מחבר אותם, אחת הסיבות שאני מאוד אוהב להיות בהפעלות של חדרים, כי רואים כמה טוב זה עושה לאנשים.

טוב כמו שאמרתי אני חנון של מדע בדיוני ופנטסיה אז מן הסתם אלה הז'אנרים האהובים עלי לכתיבה. אבל אני מאוד מחבב גם קומדיה ומשתדל איפה שאפשר להכניס גם פן משעשע לחדרים.

יש לי הרצאה על זה, זה יקח שעה, לא יודע כמה עמודים יש לך לכתוב אבל זה יהיה ארוך מדי, כמו רוב החפירות שלי על תהליכי יצירה של חדר (מישהו קורא את זה בכלל? אם כן תכתבו את המילה אבוקדו בתגובות).

בגדול רמת קושי זה עניין סקלבילי שניתן לשינוי די בקלות, לפעמים גם תוך כדי משחק, אבל המתודה העיקרית לחידוד של רמות קושי היא הרצות. לבחון את החדר כמה שיותר. 

כך או כך אני חושב שצריך להפסיק להתיחס למושג הזה של "חידה קלה" מול "חידה קשה" ולדבר יותר במושגים של "חידה כיפית", "חידה לא כיפית", שזה הרבה יותר נכון. זה שחידה היא קלה לאו דווקא אומר שהקהל הרחב יהנה מלפתור אותה. צריך ליצור חידות שכולם יהנו לפתור, ללא קשר לרמת הקושי.

בין אם זה חדר בריחה או כל חוויה משחקית מסוג אחר, השלב הראשון הוא אפיון. מי קהל היעד? מה גודל השטח המיועד לחוויה? מה הפורמט המתאים, מה תקציב הביצוע, התקציב זה הכי חשוב, אני צריך לדעת אם לכתוב תקרה מסתובבת ואפקטים מיוחדים או רק תיבות עם מנעולים. אפשר לכתוב להמון רמות תקציב שונות. יש עוד כל מיני שאלות אבל בגדול כן, מתחילים מאפיון כי כל חוויה נכתבת באופן שתפור ליכולות ולתקציב של מי ששכר אותי. רק אחרי האפיון עוברים לתוכן.

הכי גדול? לא לחזור על עצמי, נראה לי. אחרי מעל 200 חדרי בריחה שכתבתי זה לא פשוט, ולפעמים יש לי רעיון שאני חושב שהוא גאוני ומקורי ואני שם אותו בחדר ורק אחר כך מגלה שלפני חמש שנים כבר השתמשתי בו במקום אחר ולא זכרתי. לבעלי החדרים לא ממש אכפת מזה כי זה לא באמת משנה משהו אבל אני תמיד מעדיף שהכול ירגיש חדש ורענן.

אבל בסופו של דבר גם אם קורה ויש קונספט חידתי דומה, אז הביצוע שלו ששונה במקומות שונים מספיק מייחד אותו וגורם לזה להרגיש כמו משהו אחר לגמרי.

קודם כל התחום בחו"ל זה מושג קצת רחב, כל מדינה יש לה את האופי שלה וקשה להשוות בין חדרים בספרד לחדרים בארה"ב למשל ,אלה עולמות אחרים לגמרי.

אבל אם צריך לשים דגש על הבדלים כלליים הייתי אומר שבחו"ל יש פחות דגש על "הצלחה" בחדר בריחה מאשר בארץ. פה אין דבר כזה שחצי מהקבוצות לא מצליחות לסיים את החדר ושם זה יותר נפוץ. 

בארץ אין שעון שרץ אחורה בתוך אף חדר בריחה כמעט ובחו"ל זה קיים כמעט בכל חדר. זה מאוד מדגיש את העובדה ששם זה עניין של "לנצח" או "לא לנצח" את החדר ואצלינו זה יותר עניין של לבוא להנות מההרפתקה, מהכיף.

ויש יותר דגש בחדרים שם על אווירה אפלה, גם בחדרים לא מפחידים, לעומת בארץ שהחדרים קלילים יותר אווירתית ומיועדים הרבה יותר למשפחות ולילדים מאשר ברוב המדינות בחו"ל.

אין משהו מסוים שאני יכול לחשוב עליו שחסר לי באופן ספציפי, מלבד פשוט "עוד חדרים", "עוד משחקים". שיחקתי בכל מה שיש לשחק בארץ והם לא נפתחים בקצב מספיק מהיר להתמכרות שלי.

טוב, כל מה שקשור בAI מן הסתם, כבר משפיע. כבר נפתחו חדרי בריחה פה שהשתמשנו בהם במידג'רני לעיצוב הגרפי ויש הרבה שימוש בתחום בAI לעיצובים וגם לכתיבה. זה הולך להיות שינוי משמעותי, שאני מאמין אגב שהוא לטובה ורק יקל עלינו ליצור דברים מגניבים יותר.